כשאחד מבני הזוג מציע גישור והשני מסרב, התחושה עלולה להיות של דלת שנסגרת בדיוק ברגע שבו נדרש פתרון. השאלה מה עושים בסירוב לגישור זוגי אינה רק שאלה טכנית. מאחורי הסירוב יכולים לעמוד פחד, כעס, חוסר אמון, תחושת פגיעה או חשש שהסכמה לשבת בחדר אחד תיתפס כחולשה. לכן, הצעד הראשון אינו לשכנע בכל מחיר, אלא להבין מה באמת נאמר דרך הסירוב.
גישור זוגי או גישור לקראת פרידה מבוסס על בחירה חופשית. אי אפשר לייצר הסכמות יציבות כאשר אדם חש שנגרר לתהליך בניגוד לרצונו. עם זאת, סירוב ראשוני אינו תמיד סירוב סופי. לעיתים הוא מבטא צורך בזמן, במידע ברור יותר או בתחושת ביטחון שההליך יהיה הוגן ומכבד.
מה עושים בסירוב לגישור זוגי? מתחילים בהבנת הסיבה
המילה "לא" יכולה להסתיר מצבים שונים מאוד. אדם אחד עשוי לחשוש שהמגשר ינסה להחזיר את בני הזוג לשלום בית, אף שהוא כבר החליט להיפרד. אדם אחר עשוי לחשוב שגישור נועד לגרום לו לוותר על זכויותיו. יש מי שנפגע מאוד מהתנהלות בן או בת הזוג ואינו מסוגל, בשלב זה, לשבת מולם לשיחה רגועה. ולעיתים הסירוב נובע מהשפעה של בני משפחה, חברים או ייעוץ שקיבל תמונה חלקית בלבד של התהליך.
במקום לומר: "את או אתה מסרבים כי לא אכפת לכם מהילדים", כדאי לשאול בשקט: "מה מדאיג אותך בגישור?" זו שאלה שיכולה לשנות את כל אופי השיחה. היא אינה מבטיחה הסכמה, אך היא מאפשרת להחליף מאבק בהבנה.
חשוב גם להבחין בין התנגדות לגישור ובין התנגדות לפרידה עצמה. לעיתים בן זוג מסרב לכל שיחה על הסכמות מפני שהוא עדיין מקווה להציל את הקשר. במקרה כזה, פגישה טיפולית זוגית או שיחה נפרדת עם איש מקצוע עשויות להיות מתאימות יותר בשלב הראשון. גישור אינו חייב להיות החלטה על גירושין, אך הוא כן דורש נכונות לדבר באופן מעשי על המציאות.
לא לוחצים, כן פותחים אפשרות לשיחה
לחץ, אולטימטומים ואיומים בהליכים משפטיים הם תגובה מובנת למצוקה, אך בדרך כלל הם מקשיחים את ההתנגדות. כאשר אדם מרגיש שמנסים לכפות עליו מסלול, הוא עלול להגן על עצמו באמצעות התרחקות, שתיקה או הסלמה.
אפשר להציג את הגישור כהזמנה מוגבלת וברורה: פגישת היכרות אחת, ללא התחייבות להמשך. בפגישה כזו ניתן לשאול שאלות, להבין את כללי הסודיות, לברר מה תפקיד המגשר ולבדוק אם יש תחושת ביטחון. אין חובה להגיע להסכמה ואין צורך להחליט במקום.
ניסוח אפשרי יכול להיות: "אני לא מבקש או מבקשת שנחליט היום על הכול. חשוב לי שנבדוק אם אפשר לקבל ליווי שיעזור לנו לדבר בלי לפגוע עוד יותר זה בזו ובילדים." ניסוח כזה מחזיר לשני הצדדים מידה של בחירה, ומפחית את התחושה שהגישור הוא מלכודת או ויתור.
להסביר מה גישור כן ומה גישור לא
גישור אינו טיפול זוגי, אף שלעיתים נדרשת בו רגישות רבה לרגשות, לאכזבות ולכאב. הוא גם אינו בית משפט, והמגשר אינו שופט מי צודק. תפקידו הוא לאפשר שיחה מאוזנת, לזהות צרכים ואינטרסים, ולעזור לבנות הסכמות מעשיות בנושאים כמו הילדים, זמני השהות, מגורים, הוצאות ורכוש.
גישור גם אינו מחייב את אחד הצדדים לוותר על הגנה משפטית. אפשר לקבל מידע וייעוץ משפטי נפרד לפני התהליך ובמהלכו, כדי לקבל החלטות מתוך הבנה ולא מתוך פחד. ההבדל הוא שהמטרה בגישור היא לנסות לנהל את המחלוקת בשיח, במקום להשאיר את כל ההכרעות בידי גורמים חיצוניים.
כשחוסר האמון הוא לב הבעיה
במשברים זוגיים, במיוחד לאחר פגיעה באמון, הבטחות על "תהליך מכבד" עלולות להישמע ריקות. מי שחווה הסתרה, בגידה, התנהלות כלכלית לא שקופה או שנים של תקשורת פוגעת, עשוי לחשוש שהצד השני ישתמש בגישור כדי למשוך זמן או להשיג יתרון.
במקרים כאלה אין טעם להעמיד פנים שהאמון פשוט יחזור. הדרך הנכונה היא לבנות מסגרת שמפחיתה את התלות באמון אישי: לקבוע כללים ברורים לשיח, להגדיר אילו מסמכים ומידע נדרשים, לאפשר פגישות נפרדות כשצריך, ולתקדם בקצב שמכבד את המצב הרגשי של כל צד.
לעיתים דווקא בחירת מגשר בעל הכשרה גם בטיפול משפחתי וזוגי מאפשרת לתת מקום למה שמתרחש מתחת לוויכוח המעשי. לא כדי להפוך את חדר הגישור לחדר טיפול, אלא כדי לזהות מתי הכעס, החרדה או הפגיעה מנהלים את השיחה ומונעים קבלת החלטות שקולה.
הילדים אינם כלי לשכנוע, הם סיבה להתנהל אחרת
הדאגה לילדים עולה כמעט בכל פרידה, ובצדק. אלא שהפעלת הילדים כטיעון נגד הצד השני – "אם אכפת לך מהם, תסכים לגישור" – עלולה להעמיק אשמה והתנגדות. ילדים זקוקים להורים שמבינים כי גם כאשר הזוגיות מסתיימת, ההורות המשותפת ממשיכה.
כאשר מדברים על גישור, עדיף להתמקד בתועלת הקונקרטית לילדים: פחות חשיפה לעימותים, יותר ודאות לגבי סדר היום, אפשרות לקבל החלטות שמתאימות באמת לצורכיהם ושמירה על יכולת תקשורת הורית לאורך זמן. אין בכך הבטחה שכול יהיה קל, אלא בחירה לצמצם נזק במקום להוסיף לו.
במצבים שבהם יש קושי חריף בתקשורת, אפשר להתחיל מהסכמות נקודתיות בלבד. למשל, יצירת שגרת קשר ברורה עם הילדים, כללים לעדכונים רפואיים או חינוכיים, ואופן חלוקת הוצאות דחופות. הצלחה קטנה אחת יכולה לעיתים להפחית חשדנות ולפתוח פתח לשיחות מורכבות יותר.
מתי לא נכון להתעקש על גישור
גישור אינו מתאים לכל מצב ובכל זמן. כאשר קיימת אלימות פיזית, איום, שליטה כלכלית חמורה, הפחדה מתמשכת או חשש ממשי לבטיחות של אחד מבני המשפחה, יש לתת עדיפות להגנה, לייעוץ מתאים וליצירת מרחק בטוח. גם במצב של פערי כוח קיצוניים, יש לבחון בזהירות אם ניתן לקיים הליך שבו שני הצדדים באמת מסוגלים להשמיע את קולם בחופשיות.
לא כל ריב קשה הוא אלימות, אך לא כל ריב קשה מתאים מיד לגישור. איש מקצוע אחראי יבדוק את נסיבות המקרה ולא ימהר להציע ישיבה משותפת רק משום שהיא נשמעת כמו הפתרון הנכון. לעיתים נדרשת הכנה אישית, תמיכה טיפולית, ייעוץ משפטי או תקופת הרגעה לפני שמנסים לנהל משא ומתן.
גם כאשר אחד הצדדים מסרב בעקביות, אין הכרח להישאר תקועים. אפשר לקבוע פגישת ייעוץ אישית כדי לעשות סדר: להבין מהן האפשרויות, להיערך רגשית ומעשית, וללמוד כיצד לנהל תקשורת שלא תחריף את המצב. הכנה כזו אינה צעד מלחמתי. להפך, היא יכולה לעזור לבחור פעולה שקולה במקום תגובה מתוך הצפה.
אם הסירוב נמשך, איך מתקדמים בלי לשרוף גשרים
כדאי להימנע מהצעות חוזרות ונשנות באותו ניסוח. אם כבר הוצעה פגישת גישור ונעניתם בשלילה, תנו מרחב. אפשר לומר שהאפשרות נשארת פתוחה, ושאם וכאשר תהיה נכונות, ניתן לקבוע פגישת היכרות דיסקרטית וללא התחייבות. לאחר מכן, התמקדו בהתנהלות יומיומית ברורה: מסרים קצרים, ענייניים, ללא האשמות וללא שימוש בילדים כשליחים.
במקביל, כדאי לאסוף מידע ולשמור על סדר במסמכים, בהוצאות ובהסכמות שנעשות בפועל. סדר אינו ניסיון "לבנות תיק" נגד הצד השני. הוא מאפשר לכם להבין את המציאות, לקבל החלטות מבוססות ולצמצם מחלוקות שנוצרות רק מפני שכל אחד זוכר את הדברים אחרת.
אם בסופו של דבר אין נכונות לגישור, ייתכן שיהיה צורך לפעול בדרכים אחרות. גם אז, הדרך שבה מנהלים את הצעדים הבאים תשפיע על המשפחה לשנים קדימה. אפשר להיות נחושים לגבי גבולות, זכויות וצרכים, ובו בזמן להימנע מהשפלה, מהאשמות מיותרות וממאבק שנועד רק להכאיב.
סירוב לגישור אינו בהכרח סוף הדרך להסכמה. לפעמים הוא סימן לכך שנדרש יותר ביטחון, יותר מידע או יותר זמן לעבד את מה שקורה. שיחת ייעוץ מקצועית יכולה לעזור לראות את התמונה המלאה, לבחור את הצעד המתאים למצבכם ולשמור ככל האפשר על הכבוד, ההורות והעתיד המשפחתי.